אין להם אלוהים

כבר ממש מתחילת מבצע 'צוק איתן' דנו כלי התקשורת בארץ בדרכים לסיומו. כתבים ושדרנים שמעולם לא לחמו או לבשו מדי צה"ל ושמועלם לא התמודדו עם הצורך לספק ביטחון אמיתי לחברה הישראלית, מעיזים לתת הוראות לראשי מערכת הביטחון או סתם לחולל פאניקה בציבור.

המציאות הזו מתרחשת כשברור לכל כי ארגון חמאס לעולם לא יכיר בישראל ומבחינתו דין כל תושבי המדינה, לפחות אלו היהודים, מוות. ועולה השאלה מהיכן התבוסתנות הזו? מה הלך הנפש שגורם לאנשים מתוחכמים, בעלי יכולת אינטלקטואלית גבוהה כל כך, לוותר על כך סוג של רוח לחימה? מה מביא אנשים לתפיסת עולם אובדנית?

הוותרנות הזו של השמאל הליבראלי במערב, ששולט באמצעי התקשורת ובאקדמיות השונות בארץ ובעולם, נעשית משונה עוד יותר לנוכח העובדה שמן העבר השני, כלומר העולם האסלאמי, נוטה יותר ויותר לעבר הרצחנות נוסח דאעש ואל קעידה.

קשה אפוא שלא לראות בכך סוג של פתולוגיה פסיכוטית. שיבוש התנהגותי שביסודו עומדת ככל הנראה משאלת מוות. וקשה גם שלא לראות קשר בין חוסר הילודה במערב, שהגיע לרף התאבדותי כשלעצמו, להתאהבות המשונה שלו גם באסלאם הרצחני.

כיצד פרויקט הנאורות וההשכלה הביא אותנו עד הלום? כיצד תרבות כל כך מפותחת וטכנולוגית מתמסרת בחדווה כזו לכוחות הרס חשוכים שכל שאיפתם היא הרס הקדמה?

נראה לכותב שורות אלו, כי שורש העניין באובדן האמונה באלוהים. השכלה עמוקה ככל שתהיה אינה מספיקה כדי לקיים את בני האדם. צלם אנוש שבנו דורש משמעות רוחנית לחייו. כוח מניע פנימי חי שמעניק תוכן לחיים, שמאפשר לפרט להבין את חייו כחלק מאורגאניות קוסמית שנעה קדימה אל תכלית טובה יותר.

התרבות המערבית היתה חדורה תפיסה כזו, באמצעות הדת. למרבה הצער, פרויקט ההשכלה והתפיסות הביקורתיות שצמחו מתוכו הפכו את העולם למקום חסר אלוהים במשמעות האקסטאטית והרגשית של הביטוי. הריקנות הזו אינה סתם ריקנות רגשית, אלא גם סירוס של דחף החיים האנושי.

המערב יצר פער בלתי ניתן לגישור בין החלק המשכיל באדם לחלק המרגיש הדתי בנפש. הפער הזה יצר קרע בתוך האישיות התרבותית שלנו. שסע מסוג זה ככל הנראה אינו אפשרי בחברה האנושית והוא גוזר עליה כיליון. סתירה פנימית כזו במילא גם מייצרת התאהבות בכוחות שאין בהם קרע כזה, גם כאשר מדובר בצדדים נמוכים וברברים שרוצים להשמיד את התרבות עצמה.